כמה לילות לפני הטיסה למונגוליה חלמתי חלום. בחלום, אני יושב סביב למדורה עם חבורה של מונגולים מלוכסני מבט וגבוהי לחי, אני שומע צ'יזבטים וגוזמאות מונגוליות עממיות. בתוך כך אני מבחין באחד המונגולים בחבורה שבוחן את בקבוק הליסטרין* שלי לרגע אני נזכר שאותו מונגולי ראה אותי אתמול שותה מהבקבוק, יורק ופולט קולות וגרגורי הנאה. בחושך הוא ניגש לבקבוק , פותח אותו ושותה מלוא הגרון. העיניים שלו הפכו ירוקות זורחות, הוא פותח את פיו בשאגה ועוצם את עיניו. אני מתעורר מהחלום, פותח את עיניי מתוך החלום, לקול צרצרי הלילה של קיבוץ משואות. ישבתי על המיטה , מאזין לקולות , רודף אחרי שולי החלום עד שלחשתי מ ו נ ג ו ל י י י ה .. אין לי ידע מוקדם על מונגוליה , והחלום, זאת בערך הפעם הראשונה שפגשתי מונגולים. קראתי את הספר בהוצאת מפה על מונגוליה ועל ג'ינגיס חאן, אהבתי את העובדה שהמונגולים היו עם חם מזג, עד שאימצו את הבודהיזם. להיות בודהיסט, זה לקום בבוקר ולשפוך על השריפה שיש לך בנפש מים, לשמוע טסססס סס, ככה זה כשאתה חם מזג. עכשיו ברצינות , מונגוליה הזיזה אצלי משהו עמוק מאד, גם קודם לא נמשכתי למערביות הדיגיטאלית כפי שהיא מתהווה. בימים קשים כמות המחשבות שרצות אצלי בראש יכולה להתחרות בפטפטת של תחנת רדיו מקומית. הדאגות הטרדות וכמות הדברים הדורשים התייחסות הביאו לכך שלקראת אמצע שנות השלושים שלי הראש שלי עבר למצב של רעש תמידי קבוע. במונגוליה , בפעם הראשונה , הרגשתי שסוג של שקט צלול חוזר אליי.