Northern lights above Reykholt Iceland


לא פשוט לראות את הזהר הצפוני. כבר כמה ימים שאנחנו מחפשים את הזהר הצפוני, מחפשים כלומר נודדים בלילה האיסלנדי הקפוא בתוך ג׳יפ. מחפשים נקודת ראות מספקת. כל אחד ספון בתוך המעיל שלו, בתוך עצמו. מסביב חושך, קר, והאורות היחידים שאפשר לראות הן של בית מרוחק, או מכונית חולפת. ככה זה הזוהר הצפוני , אתה קובע איתו פגישה והוא לא בא. מישהו מצטט מויקיפדיה, שזוהר הקוטב הוא תופעת טבע שמאופיינת בהופעת אורות בצבעים שונים בשמי הלילה, התופעה מתרחשת כאשר נוצר בחגורת ואן אלן ״עומס יתר״ של חלקיקים. שזורמים מטה ומתנגשים בשדה המגנטי של כדור הארץ. טוב, אני חושב,  הלילה אין לחץ על החגורה של ואן אלן, החלקיקים לגמרי אדישים, ולי אין תמונות. המצלמה עומדת על החצובה, אני רוקד מסביב כדי לא לקפוא.


ואז זה מגיע, בהתחלה במין הבהוב שמסמן לך להשאר במקום. אחר כך סדרה של להבות ירוקות שנעות על פני מרחקים עצומים, עולות ויורדות. אני ממקד את העדשה ומחשב איך לתפוס את המחול הזה של האורות. האורות ירוקים וזרחניים משנים צורה ונראים כמו שולי גלימה ענקית שנעה ללא הפסקה. העמים הצפוניים האמינו שהאורות מסמנים לנשמות את נתיב מהארץ למעלה, לשמיים, נשמע הסבר טוב מול ההסברים המדעיים על חלקיקים מתנפצים בגלל ״עומס יתר״. אני עוצר את הרגע לכמה שניות כדי להכניס אותו לזכרון הפרטי: צפון איסלנד, שקט, ג׳יפ עם מנוע דומם, ארבע אנשים עומדים, מכוסים במעילים ומתבוננים על אחד מהפלאים שיש בעולם.