שבויים גרמנים בכפרים בסיביר



לכל אורך מסלול הנסיעה על M-52 מפוזרים כפרים קטנים. לא תמיד ניכר אם בכפר יש תושבים או שהוא נטוש. עצרנו בכפר אחד כזה לחלץ עצמות ולחפש משהו מעניין. בפתח הכפר נמצאת המכולת של הכפר. נכנסו פנימה בתירוץ שאנחנו רוצים לקנות מים. ממש ליד הפתח יושבות שתי אחיות קטנות, אחת מהן תינוקת , קצת זועפת, שלא הסכימה שאני אכוון אליה את המצלמה. בסוף אחרי משא ומתן קצר ומעט עידוד מאחותה הבוגרת, הסכימה.


המוכרת הסבירה שאין לחנות אספקת מוצרים שוטפת, כי אין ממש קווי חלוקה, ושרוסיה היא מדינה גדולה ואי אפשר להגיע לכל מקום. הסתכלתי על המוצרים וחשבתי לקנות משהו, סתם משהו, אבל לא מצאתי. המוכרת המשיכה לספר שמאד קשה להשיג מוצרים בסיסייים, ובשנים האחרונות התושבים חוזרים לספק לעצמם אם המזון, כלומר כל אחד דואג לגדל ירקות בגינה, להחזיק כמה חיות משק וככה מתאפשרים החיים. בסוף, לפני שיצאנו, קנינו עוגת פרג שהתבררה כדלת פרג מאד וקצת ישנה, אבל זה בסדר עם תה.





לאורך השביל המרכזי בכפר פגשנו איש מבוגר, קטוע רגליים, יושב על כסא גלגלים כשלידו הבן שלו מסתובב ומטפל בסוסים. התקרבתי אליו כדי לפתוח בשיחה, הוא שאל מאיפה אני ואם אני יהודי , אמרתי שכן. ואז סיפר שהם לא רוסים בעצם אלא גרמנים. ושסבא שלו היה חייל גרמני שנלקח בשבי הרוסי ונשלח למחנות העבודה בסיביר. ״אתה באמת נראה גרמני קצת״ אמרתי. הוא הוסיף ואמר שאחרי יותר מעשר שנים סבא שלו שוחרר ממחנה העבודה ונשאר בסיביר. ״למה הוא לא חזר לגרמניה״ שאלתי. הבחור חייך ואמר ״אמרו לו שגרמניה לא קיימת יותר״ . בערב בחיפוש באינטרנט מצאתי עוד מידע על כך שאלפי שבויים גרמנים הועברו משדות הקרב באירופה לתוך הטריטוריה הסיבירית המרוחקת. הרבה מהם מתו במחנות העבודה, ואלא שהשלימו את ״ החינוך מחדש״ פשוט נשארו.